המבקר הפנימי שלנו, תפסיק לתקוף ותתחיל לפרגן ולחזק!

המבקר הפנימי, תמיד יש לו מה להגיד

לכולנו יש קול פנימי שמגיב למה שאנחנו עושים, חושבים ואומרים. לפעמים הוא עוזר לנו ללמוד, להשתפר ולתקן טעויות.
הבעיה מתחילה כשהוא מפסיק להיות יועץ והופך לתובע, שופט ומוציא לפועל, הכול באותו אדם.

אמרתם משהו לא במקום? הוא מיד מזכיר לכם למה לא הייתם צריכים לפתוח את הפה.

עשיתם טעות? הוא כבר דואג להזכיר לכם את כל הטעויות שעשיתם מאז כיתה ג’.

משהו לא הצליח? במקום לבדוק מה אפשר ללמוד, הוא ממהר לקבוע שאתם פשוט לא מספיק טובים.

והכי מרגיז? לאחרים אנחנו יודעים לפרגן, לעודד ולהבין. כשחבר טועה, אנחנו אומרים לו שזה קורה לכולם.
כשאדם קרוב נכשל, אנחנו מזכירים לו את כל הדברים הטובים שיש בו.

אבל כשזה מגיע אלינו? פתאום אין הנחות, אין רחמים, ואין אפילו ועדת ערעורים.

הגיע הזמן להחליף ביקורת בחיזוק

חשוב להבין, המטרה היא לא להיפטר מהמבקר הפנימי. ביקורת עצמית יכולה לעזור לנו לזהות טעויות, לקחת אחריות ולהשתפר. אבל יש הבדל גדול בין ביקורת שעוזרת לנו להתקדם לבין ביקורת שגורמת לנו להרגיש שאנחנו לא שווים מספיק.

במקום לומר לעצמנו ״איך שוב עשיתי את זה? אני אף פעם לא לומד!״, אפשר לשאול: ״מה אני יכול ללמוד מזה לפעם הבאה?״

במקום להיתקע על מה שלא הצליח, אפשר לזהות מה כן עשינו טוב ומה אפשר לשפר.

ובמקום להלקות את עצמנו על כל טעות, אפשר לזכור שטעות היא חלק מהדרך, לא הוכחה לכך שמשהו בנו לא בסדר.

ההבדל אולי נשמע קטן, אבל הוא משמעותי. כשאנחנו תוקפים את עצמנו, אנחנו עלולים להרגיש קטנים וחסרי יכולת.

אז איך מלמדים את המבקר הפנימי לפרגן?

מתחילים בדברים קטנים, ממש בשיחה הפנימית שלנו.

• במקום ביקורת, קצת הערכה עצמית.
• במקום להתרכז רק במה שלא הצליח, לעצור ולשים לב גם למה שכן.
• במקום להעניש את עצמנו על טעות, ללמוד ממנה ולסלוח לעצמנו.
• במקום לומר ״אני לא מספיק טוב״, לשאול מה אני צריך כדי להשתפר.
• ובמקום לתת למחשבות שליליות לנהל את היום, להזכיר לעצמנו גם את הכוחות, ההצלחות והדברים הטובים שיש בנו.

אפשר אפילו להתחיל להשתמש במשפטים פשוטים:

• ״כל הכבוד לי, עשיתי כמיטב יכולתי.״
• ״אני גאה בעצמי על הדרך שעשיתי.״
• ״לא הכול חייב להיות מושלם כדי שיהיה טוב.״
• ״מותר לי לטעות, ללמוד ולנסות שוב.״
• ״אני יכול להשתפר בלי להקטין את עצמי.״

תנו לקול הזה שם

יש טריק קטן ופשוט שמוריד לקול הפנימי את הכוח: לתת לו שם מצחיק. זבובון, יתושון, מושלמון, נודניק, מה שמצחיק אתכם. וכשהוא מתחיל לקטר, לומר לעצמנו בחיוך: ״שוב הנודניק מציק.״ ברגע שיש לו שם, הוא כבר לא האמת עליי, אלא קול קטן שמזמזם. אפשר לשמוע אותו ועדיין לבחור לאן ללכת.

בהתחלה אולי זה ירגיש קצת מוזר. הרי המבקר הפנימי התרגל לקבל את המיקרופון, והוא לא בהכרח ימהר לוותר עליו.

המבקר הפנימי שלנו לא חייב להיות האויב

אנחנו לא צריכים להאמין לכל מחשבה שעוברת לנו בראש, ובטח שלא לקבל כל ביקורת פנימית כאמת מוחלטת.

אפשר להקשיב לקול הביקורתי, לבדוק אם יש משהו ללמוד ממנו, לקחת את מה שמועיל ולהשאיר בצד את מה שרק פוגע.

במקום לתת לו לתקוף אותנו, אפשר ללמד אותו להיות קצת יותר הוגן, קצת יותר מפרגן ובעיקר הרבה יותר מועיל.

כי בסופו של דבר, אנחנו אלה שחיים עם עצמנו בכל יום. לא כדאי שהשיחה הפנימית שלנו תהיה המקום שבו אנחנו מקבלים את הביקורת הקשה ביותר.

אז בפעם הבאה שהמבקר הפנימי מתחיל שוב עם ההערות שלו, אפשר לעצור לרגע ולומר לו:

״תודה על הדאגה, אבל את הביקורת הזאת אפשר להעביר גם בלי לתקוף. אם כבר יש לך מה להגיד, לפחות תעשה את זה בדרך שעוזרת לי להתקדם!״

וזה אולי השינוי החשוב ביותר, ללמוד להיות בצד של עצמנו. לא לוותר לעצמנו כשצריך להשתפר, אלא להפסיק לפגוע בעצמנו בדרך לשם.

רוצים שהמבקר הפנימי יתחיל לפרגן?

לפעמים קשה ללמד אותו לבד. בשיחה אישית או בטיפול רגשי נמצא יחד איך להיות בצד של עצמכם.

בואו נדבר בוואטסאפשליחת הודעה אישית לשרהדברו איתי בטלפון052-266-1139