כשביקשתי מעצמי לעצור ולהתבונן על השימוש במילה החשובה ׳לא׳, גיליתי שהגבתי בחוסר מודעות עם התנצלויות והסברים מיותרים. לעיתים אמרתי לא בכעס, בתוקפנות וגם בחוסר שקט, פחד ואי נוחות.

״שרה זלוף״, אמרתי לעצמי, “קשה לך לומר ׳לא׳, וכתוצאה מכך את מכניסה לחייך קשיים ובעיות בלתי רצויים, יש לך חוסר איזון בין נתינה לקבלה, ובעיקר, את לא נאמנה לצרכייך ולרצונותייך, והתגובות שלך, הנובעות מפחד וריצוי אינן משרתות אותך ולא מועילות למי שמולך.״

״מה עושים?״ שאלתי את עצמי.
בחרתי בחינוך מחדש. ללמוד איך להגיד לא מבלי להתכווץ או להתגונן.
התחלתי ללמד את עצמי להיות סרבנית – זה לא היה מקום נוח ונעים עבורי.
וכדי להתאמן התחלתי לומר ‘לא’ בכל הזדמנות גם בדברים הקטנים:

נפגש בשבע? לא, בשמונה.
רוצה ללכת לסרט? לא, למסעדה.
מתחשק לך קפה? לא, אני מעדיפה מים.

התרגול עזר לי להרגיש נוח להגיד לא גם בשאלות מהותיות יותר, שדורשות התמודדות אמיתית מול האחר.

מהיכן מגיע הקושי לומר “לא”?

• הקושי לומר לא מסתתר גם ב״לא משנה לי,״ ״תחליט אתה״ ״מה שתרצו?״
• זהו קושי לבקש עזרה ולהביע את רצונותיי.
• זהו קושי להציב גבולות לאחרים וגם לעצמי.
• הקושי מתגבר כשעלי להתמודד עם כעס של מי שמולי, ובאופן מידי ה’לא’ שלי נחלש.
• רגשי אשמה גורמים לי לוותר על הרצונות והצרכים שלי ועל הזכות לסרב.
• ובעיקר, הרצון להרגיש אהובה והפחד מדחייה מגבירים את הבעיה.

ללמוד איך להגיד לא

לאחר שנים של שינוי לטובה, אני יודעת לומר ׳לא׳ בחיוך ובשלווה ועדין שומרת ומשגיחה שהפחד לאכזב ולהכעיס, מול הרצון לשמח ולשאת חן לא ישלטו בתגובתי.
כשאני מייעצת לפנויות שמחפשות זוגיות, או לנשואות בעלות נטייה לרצות ולבטל את רצונותיהן,
אני מלמדת גם אותן להתחיל להגיד לא ולהפסיק לפחד מהתוצאות.

בעיקר למדתי:
שאם ה ‘כן’ שלי אינו כולל אותי, הוא אינו שלם.
שזה לא התפקיד של האחרים לשמור עלי, אלא שלי,
וככול שאתן מקום לעצמי, אקבל אותו כמראה מאחרים.

כמו כן למדתי שלהגיד ‘כן’ לאחר מתוך פחד וריצוי – לא מכבד, לא אותי ולא את מי שמולי, ובסופו של דבר פוגע באותנטיות ובזרימה הטבעית של הקשר בינינו.